Beit Yosef Even HaEzer 51 – בית יוסף אבן העזר נא‏ – Tur

(א) שנים שיש ביניהם שידוכין וכו׳ בר״פ הנושא (כתובות קב.) אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לידיה כלומר שכסף קידושיה לאביה אבל בוגרת דלא מטי הנאה לידיה לא והאלהים אמר רב אפי׳ בוגרת דאל״ת הכי אבי הבן מאי הנאה אתא לידיה אלא בההיא הנאה דקמתחתני להדדי גמרי ומקנו להדדי:
ומה שכתב הרמב״ם צריך שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותן שאין אדם מקנה דשלב״ל בפ״ו מה׳ זכייה ושלא כדברי בעל העיטור שכתבו הגהות בפכ״ג מהל׳ אישות לכל תנאי שהוא בשעת קידושין נקנה באמיר׳ אע״פ שלב״ל ואע״פ שאין בידו ועיין במה שאכתוב בסמוך בשם הריב״ש:
(ב) ומה שכתב ודוקא שקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא כתב הרא״ש שם וא״ת הא דתנן לקמן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה וכיון שהן דברים הנקנין באמירה יוציא ממנו בב״ד מה שפסק לו וי״ל דמיירי בנישואין שניים ורשב״ם תירץ דהכא מיירי שקדשו מיד בשעת הפסיקתא וכן משמע מדקאמר עמדו וקדשו והתם בקדשו לאחר זמן ובשעת הקידושין לא הזכירו הפסיקתא והרמ״א תירץ דמיירי בשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא עכ״ל והשתא כיון שהקושיא שמחמתה כתב רשב״ם כן אית לה פתר אי כתירוצא קמא ואי כדהרמ״ה יש לתמוה על רבינו למה פסק כן ואיפשר דכיון דדייק לה מדקתני עמדו וקדשו משמע ליה לרבינו דגם בלא אותה קושיא צריך לומר כן ואע״פ שהתוס׳ כתבו בפ״ק דקידושין (ט:) על דברי רשב״ם דאין ראיה מלשון עמדו דאורחיה דתלמודא בהכי כמו (יבמות קח) קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת משמע לרבינו דכיון דהרא״ש כתב דברי רשב״ם דדייק לה מדקתני עמדו וקדשו נראה שהוא סובר דדיוקא מעליא הוא ומ״מ לא היה הכרע זה כדאי לכתוב דין זה סתם כאילו אין עליו חולק וכ״ש שאין הדבר ברור כ״כ שיהא זה דעת הרא״ש וכתבו התוס׳ בפ׳ נערה (כתובות נג.) גבי אבא סוראה השתא נמי אהדר בי ואע״ג דהן הן דברים הנקנין באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו א״נ הכא כבר קדשו קודם לכן ואח״כ כתב ולא אמרינן הן הן דברים הנקנין באמירה אלא כשקדשו אח״כ:
וכתב הריב״ש בסי׳ שמ״ה אם היתה המתנה על מעות בעין אלא שלא היו אצלו בשעת המתנה והיינו אומרים שתועיל המתנה אפילו על מה שאינו עתה ברשותו מפני שנעשה בשעת הנישואין ויהיה נקנה באמירה בעלמא מההיא דרב גידל כמו שכתוב זה בעיטור בשם רבוותא כמ״ש הר״י בן יחיאל היה צריך שהתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו איפשר דה״ה בשעת נישואין אע״פ שכבר קדשו דההיא שעתא הוי גמר החתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקדשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע״פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב״ם פי״א מהל׳ מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין וכ״כ בעיטור שאם לא התנו כן אלא שעשו כן מעצמן הוי כשאר חיוב דעלמא ולא מיקנו באמירה עכ״ל:
(ג) ומה שכתב רבינו ואפילו לא הפסיקו בדברים אחרים דוקא בנשואי ראשונים אבל בשניים לא ודוקא באב הפוסק ע״י בנו ובתו אבל מי שפוסק בשביל אחותו או אחת משאר קרובותיו או אשה שפסקה בשביל בתה אינו נקנה באמירה בלא קנין ירושלמי כתבוהו הרי״ף והרא״ש בר״פ הנושא וכ״פ הרמב״ם בפכ״ג מהלכות אישות וכתב שהטעם מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואים הראשונים גמר ומקני ליה באמירה ומ״כ בשם הר״מ על זה ורמיזא במרדכי בפרק הנזכר מיהו אם אחותו היתה עניה כשפסק לה אז הוא חייב משום צדקה בפיך זו צדקה וממשכנין על הצדקה ולא יהא אלא אחר כדאמרינן בירושלמי אבל לעני נעשה כמו נדר ע״כ ועיין ברבינו ירוחם וכתב הריב״ש בסי׳ שמ״ה שאיפשר שלא חילקו בין נישואין ראשונים לשניים אלא בפוסק על ידי בנו ובתו אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפילו בנישואין שניים וכן נראה מדברי הרמב״ם בפכ״ג מהל׳ אישות ודברי הריב״ש עוד בדינים שבסימן זה הם בסימן קנ״ט:
כתב ה״ר שלמה בן הר״ש בר צמח בתשובה מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואין בראש כל הקהל מתנה מרובה לכאורה נדר כזה אינו כלום שהאומר אתן אינו כלום אפי׳ קנו מידו לפי שהוא קנין דברים ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו או במתנת ש״מ והיינו במתנה מרובה כדאיתא בהזהב (מט.) אבל מתנה מועטת שיש בה משום מחוסרי אמנה נראה דקנתה וצ״ע ובענין זה אם הבת עניה נראה שקנתה אפילו מתנה מרובה ובלא קנין מדאמרינן בירושלמי שהביא הרי״ף בפרק אע״פ דמפקיד רב לשמשיה אי אימר לך הב מתנה לבר נש אי מסכן הוא הב ליה מיד וכ״כ המפרשים בפרק הזהב עכ״ל ועל מה שכתב בתחלת דבריו יש לתמוה דכיון דקי״ל דכל קנין כמעכשיו הוא כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה כמו כשאומר מעכשיו והרמב״ם כתב ג״כ איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך וכמה אתה נותן לי כך וכך שקונין באמירה בפכ״ג מהלכות אישות וכ״כ המרדכי בפ׳ הנושא וכשהאיש והאשה פוסקין לעצמן זה לזה כ״ש דניקנין באמירה דבההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקנו עכ״ל ומיבעיא לן דברים הללו שנקנין באמירה אם ניתנו ליכתב ואסיקנא שלא ניתנו ליכתב בפ׳ הנושא שם ומ״ש רבינו בשם רש״י שאם שניהם רוצים לכותבם ולהחתים עדים בדבר אין שומעין להם וכו׳ וכ״כ הרא״ש דמשמע מפירש״י:
(ד) ומה שכתב וכ״נ דעת הרמב״ם שכתב דברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשטר עד שיטרוף בכך דברי הרמב״ם הם בפ״ז מה׳ זכייה ומ״מ נראה שאין פירושם כקס״ד דרבינו דכיון דסיים ואמר דאינו כשטר עד שיטרוף בכך מה לנו אם יכתוב אלא פירושם כמו שכתב ה״ה שהרמב״ם מפרש דלא ניתנו ליכתב הכי קאמר אין כתיבתן עושה אותם שטר לגבות מן המשועבדין שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חורין ולא אצל משועבדין והילכך אפי׳ נכתב מהם שטר אינו טורף וכ״נ דעת הרי״ף בפ״ק דקידושין וכן דעת הרשב״א ז״ל עכ״ל וגם הר״ן כתב בפ׳ הנושא שזה נראה שהוא דעת הרי״ף ז״ל:
(ה) ומה שכתב ור״י פירש ודאי אם שניהם רוצים לכותבם הרשות בידם וכו׳ כן פירשו שם התוס׳ והרא״ש דה״ק ניתנו ליכתב דכמאן דקנו מידו דמי דסתם קנין לכתיבה עומד וכותבין אפילו שלא מדעת המתחייב: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון